האם כלכלה מדינית חברתית היא באפשר? (מבוא למסגרת תיאורטית לדיון בבעיות של פיתוח כלכלי-חברתי) - חלק ראשון
I
התיוג של "נחרצות כלכלית" (economic determinism) מיוחס למרקסיזם הן על-ידי תומכיו הן על-ידי מתנגדיו. אולם, התפיסה המטריאליסטית של ההיסטוריה - בסיס השיטה המרקסיסטית - איננה "כלכלית" ובודאי שלא "נחרצת". זאת, על אף שהבסיס הכלכלי הינו בעל השפעה בעיצוב התצורות החברתיות והפוליטיות.
'מה מוכיחה ההיסטוריה של הרעיונות אם לא את העובדה שהתוצר האינטלקטואלי משנה את אופיו ביחסים דומים לשינוי שחל ביצור החומרי? הרעיונות השליטים של כל תקופה היו מעולם אלה של המעמד השליט.'[1]
אלא שבתורם, "רעיונות שליטים" אלה מעצבים תהליכים כלכליים ממשיים:
'כאשר מדברים על רעיונות המביאים למהפכה בחברה, אין הכוונה אלא לכך שבתוך החברה הישנה (הקיימת) נוצרים מרכיבי החברה החדשה, ושהתמוטטות הרעיונות הישנים מקבילה להתמוטטותם של תנאי הקיום.'[2]
כך, שינויים חברתיים בחברה נעשים תוך כדי כך שבחברה הנתונה מתקיימים תהליכים ותצורות מובחנים ומתוך התייחסות הדדית אליהם, הבאה לידי ביטוי במערך שלם של תהליך קבלת החלטות פוליטיות שלהן השפעה לא רק על הליכים כלכליים קונקרטיים אלא גם על היחסים החברתיים והמטרות החברתיות.
ואכן, רק בקונטקסט זה ניתן להבין במלואו את סיכומו של מרקס לשיטה המטריאליסטית:
'הכרח הוא להבחין בין השינוי החמרי בתנאים הכלכליים של היצור - מה שניתן לבחון ברמת דיוק כזו של מדעי הטבע - לבין תצורות המשפט, הפוליטיקה, הדת, האמנות והפילוסופיה, ובקצרה: התצורות האידיאולוגיות שעל-ידן מגיעים אנשים למודעות עלדבר הקונפליקט ואשר באמצעותן הם מטפלים - תוך מאבק - בו.[3]
האבחנה בין התחומים ה"כלכליים" וה"בלתי כלכליים" קיימת, אבל עתה נחשפים גם היחסים שביניהם. עם זאת, יש לציין שדווקא קטע זה - אולי יותר מאחרים - מהווה דוגמא לאורתודוכסיה טקסטואלית של אלה הדבקים ב"נחרצות הכלכלית". אפשר כי קריאה שכזו נובעת מהרטוריקה של מרקס שהינה מורכבת ביותר ובעלת רבדי משמעות מרובים.
את מרקס אין לקרוא בפשטות כמנתח חברתי. זו בדיוק הנקודה בה הוא נפרד מההגליאנים הצעירים אשר לימים עיצבו עצמם כ"מנתחים ביקורתיים". הקריאה שבתיזה ה-11 על פויארבך הינה חד משמעית ואת כל עבודתו של מרקס מכאן ואילך יש לראות לאור הפראקסיס המהפכני.
אולם מה הוא אותו פראקסיס מהפכני? ראשון לכל, הוא מורכב מגישות לטיפול בהיגדים ובמציאויות של היסטוריה קונקרטית. אלא שאלה ניתנים בתפישה רק לאחר שהובהרו הנושאים האידיאולוגיים. כך, הפראקסיס מצוי בנקודה בה מצטלבים התחומים של ה"כלכלי" וה"בלתי כלכלי", מקום בו המתחים ביניהם נפתרים.
אם אכן פועל הפראקסיס המהפכני באופן הזה, שוב לא ניתן להתעלם מהתפקיד החיוני של הרטוריקה במעבר מהניתוח של הליכים סוציו-כלכליים אל העשייה היומיומית המתבצעת בתוך מציאויות אמיתיות.[4]
אילו עסק מרקס בבניית תיאוריה טוטאליסטית, חובקת-כל (כפי שהיה, אולי, אנגלס רוצה לראות את התפיסה המטריאליסטית), היתה זו יכולה להיות מוצגת אך ורק כהצעה ספקולטיבית. התיאוריה המרקסיסטית היתה אז נשארת ברמה של אידיאולוגיה סוציאליסטית אוטופית - כזו שאינה יכולה ליתן אינדיקטורים למיכניזמים מובחנים של שינויים סוציוכלכליים. אך לא כך הוא, ועל כן איננו יכולים לפנות אל מרקס כדי למצוא מרשמים ופתרונים ערוכים מראש ובעלי תוקף נצחי לפתרון בעיות קונקרטיות של פיתוח והתפתחות. למעשה, מרקס עצמו שב ומזהיר מפני גישות המציעות פתרונות ערוכים מראש.[5] הוא עצמו אינו מציע מרשמים אלא אפיסטמולוגיה שעינינה המרכזי הוא הביקורת של הכלכלה המדינית, אשר ממנה נובעים קוי יסוד לכלכלה מדינית סוציאליסטית.[6]
כלכלה מדינית סוציאליסטית יש לראות לא במונחים של תכנון פוליטי או כלכלי, אף לא כהסבר אידיאולוגי של פעילויות כלכליות. כלכלה מדינית סוציאליסטית יש להגדיר כגישה למערכת של יחסים דיאלקטיים בין הרמה הכלכלית וזו האידיאולוגית (אידיאולוגיה במובנה ה"סופר-סטרוקטוראלי" הרחב ביותר), שמטרתה פתרון הסתירות שבין משקעי השיטה ה"ישנה" - קפיטליזם, ובין המטרות של השיטה האמורה להגיח ולהתפתח - קומוניזם. סתירות אלה מגלות עצמן בדפוסים קונקרטיים וספציפיים של התפתחות. כלכלה מדינית סוציאליסטית אינה, לפיכך, מבצע תיאורטי הנעשה למען עצמו, אלא היא חייבת להיות שיטה להתעסקות בקבלת החלטות כלכליות אמיתיות, יומיומיות. במובן זה, כלכלה מדינית סוציאליסטית הינה נקודת המפגש בין תיאוריה ומעשה, שראשיתה במציאות המהפכה עצמה:
'גלוי וברור הוא שבכדי להיות מסוגל למאבק, חייב מעמד העובדים לארגן עצמו בביתו כמעמד וכן, שארצו שלו הינה הזירה המיידית של מאבקו. במובן זה, מאבקו המעמדי הינו לאומי, לא בגרעין, אלא כפי שגורס המניפסט, בתצורה'.[7]
אולם מה משמעותה של מהפכה ומה זו משיגה? מהפכה היא, בראש ובראשונה, אקט פוליטי, אך כזה שיש לו תוצאות כלכליות ברורות. את טבען של אלה יש להבין באופן ברור: מה שנשתנה מאותה שעה שהמהפכה הצליחה, אינו המהות של היחסים הכלכליים - היחסים החמריים של היצור המעוגנים בהליך העבודה. השינוי ברמה זו תובע, בלשונו של הקפיטל 'תהליך ממושך ומכאיב של התפתחות.'[8] יתרה מזאת, יצור הסחורות עדיין מושל בכיפה והתחשיב הכלכלי חייב להמשיך ולהתחשב בעבודה העודפת ובערך המוסף.
המהפכה, אם כך, משיגה שינוי בתצורה של היחסים הכלכליים - שינוי המצויין על-ידי תפיסת כוח השלטון במדינה והשינוי בשיטת הבעלות על אמצעי היצור. מכאן ואילך פועלת הזרוע הפוליטית באמצעות ודרך התצורה החדשה של היחסים הכלכליים בכדי לשנות באופן הדרגתי את המהות - יחסי היצור החמרי עצמם. יתרה מזאת, בשינוי המהות מעורב תהליך בעל שני פנים המזינים זה את זה. מחד, הזרוע הפוליטית כופה שינויים על רמת ואיכות תודעתם של האנשים. מאידך, ובחלקו כתוצאה מכך, היא מכוונת את הכלכלה מתוך מערכת תפיסתית מובהקת, השונה במפורש מזו שעמדה בבסיס השיטה הישנה, קפיטליזם.[9]
'חוקי פעילותו החברתית, אשר עד כה היו עימו בעימות כחוקי טבע חיצוניים ושולטים, יתישמו מעתה על-ידי האדם מתוך הבנה מלאה, ומכאן מתוך שהוא שולט בהם.'[10]
אולם התהליך של "שליטה" בחוקי הפעילות החברתית הינו מורכב ביותר שכן הוא מתרחש בתוך הקונטקסט של יחסי היצור הקיימים, שראשיתם באלה של הקפיטליזם; וזאת - בכדי להביא באורח מודע את מהות היחסים הכלכליים להתאמה לתצורתם כפי שזו באה לידי ביטוי בדיקטטורה של הפרולטריון. שינוי זה חייב להיות מבוסס על תהליך מודרג של התפתחות והוא מגוון בהתאם לתנאים השונים. כך, "עשר הנקודות" של המניפסט אינן ציוויים שיש להחיל יום לאחר כינון המשטר החדש. למעשה, ההגיון של "עשר הנקודות" עצמן אינו מאפשר פרשנות כזו, ומצביע בבירור על גישה התפתחותית. ניתן לראות זאת, למשל, בנקודה השנייה, הקוראת ל'מיסוי פרוגרסיבי, כבד ומדורג, על ההכנסה.'[11] אמצעי זה לבדו מלמד שהמהפכה לא שינתה באופן רדיקאלי את מהותה של החברה ושהבדלים בין מצבם של יחידים ממשיכים להתקיים, ואף מוכרים. חשוב יותר, המרכיב העיקרי של מהות היחסים הכלכליים במשטר הקקפיטליסטי - יצור סחורות - ממשיך למשול ברמה. זו, אם כן, הנקודה בה מתחילה הכלכלה המדינית הסוציאליסטית, כשהיא מתעמתת עם בעיות מובחנות הניצבות על דרכם של דפוסים ספציפיים של פיתוח סוציאליסטי.
כמובן, דפוסים אלה, וכך גם הבעיות הספציפיות שאליהם נדרשת הכלכלה המדינית הסוציאליסטית, שונים ממקום למקום ומזמן לזמן. אולם, 'כל הארצות הסוציאליסטיות מחזיקות במרקסיזם-לניניזם אשר בנוסף להיותו פילוסופיה כלכלית מכיל גם מערכי תפיסות סוציולוגיות, מוסריות ופוליטיות.'[12] התנסותה המעשית של כלכלה מדינית סוציאליסטית תובע לפיכך, לפי וילצינסקי, את התנאים הכלליים הבאים:
א. ריכוז הכוח בידי המפלגה הקומוניסטית המייצגת את מעמדות העובדים;
ב. בעלות חברתית על אמצעי היצור;
ג. תכנון כלכלי מרכזי;
ד. חלוקה צודקת מבחינה חברתית של ההכנסה הלאומית.
אלא שתנאים בסיסיים אלה עשויים למצוא ביטוי בכמה אופנים שונים.[13] רבגוניות זו הינה תוצאה של האינטראקציה הדינמית שבין הנחות-יסוד פוליטיות ובין מציאויות כלכליות. מדיניות כלכלית סוציאליסטית הינה, לפיכך:
'פעילות מכוונת מטעם המדינה הבונה התפתחות כלכלית על גבי יסודות מאוזנים ומתוכננים. פעילות זו הינה תוצאה של המצב הספציפי של המדינה, והינה בלתי נפרדת, באופן אובייקטיבי, משאר הגילויים של חיי המדינה.'[14]
הערות:
1. מרקס/אנגלס המניפסט הקומוניסטי (פקין, 1968), עמ' 55.
2. שם, עמ' 56.
3. מרקס, תרומה לביקורת הכלכלה המדינית (ניו יורק, 1970), עמ' 21.
4. בעיית הרטוריקה של מרקס בולטת במיוחד כאשר משווים את עבודותיו שפורסמו עם אלה שלא פורסמו. לא במפתיע, האחרונות מכילות הרבה יותר חומר על יחסי הגומלין שבין הכוחות הכלכליים ואלה הסוציו-פוליטיים, כמו גם על היחסים בין תצורות בלתי-כלכליות שונות.
5. אילו עסק מרקס במבצע ספקולטיבי, לא היה משקיע, מן הסתם, שנים כה רבות באיסוף מדוקדק של נתונים ובמחקר אמפירי שכה איפיין את חייו. יתרה מזאת, יש להניח כי גם היה נמנע מעיון ודיון באידיאולוגיות שנראו לו מוטעות ואשר בהן עסקו אלה שתקף. עבורו, פויארבך, הס, פרודון והאחרים היו בבחינת סכנה לא כל כך משום שנמנעו מעיסוק בקונקרטי, אלא משום שלדעתו עסקו הללו במרשמים וגם זאת - מתוך עמדת מוצא תיאורטית שגוייה.
6. 'שי לזכור כי כוחות היצור החדשים ויחסי היצור אינם מתפתחים מתוך הלא-כלום; הם גם לא צונחים משמיים או נובעים מרחמה של איזו אידיאה המציגה עצמה. הם נובעים מתוך - והינם האנטי-תיזה של - ההתפתחות הקיימת של היצור והמורשת של יחסי קיניין מסורתיים.' מרקס, יסודות [Grundrisse] (ניו יורק, 1973), עמ' 278.
7. מרקס, ביקורת תכנית גותהא (ניו יורק, 1973), עמ' 13-12.
8. מרקס, הקפיטל (ניו יורק, 1910), עמ' 52.
9. להבהרות ודיון נוספים ראה: זוהר בן-אשר, מרקס ובעיות של פיתוח סוציאליסטי: תמריצים, חלוקה ושיוויון - מחקר על הפוטנציאל של כלכלה מדינית חברתית תוך התייחסות מיוחדת לסין (לונדון, 1979), בעיקר פרק 1.
10. אנגלס, אנטי דיהרינג (ניו יורק, 1939), עמ' 309.
11. אף שבחרתי כאן נקודה אחת מתוך העשר הרי שהטענה תקפה גם לגבי היתר. ניתן לראות זאת במניפסט, עמ' 58-57.
12. ג'. וילצינסקי, כלכלת הסוציאליזם (לונדון, 1970), עמ' 22. יש לציין כי הדיון שעורך וילצינסקי מכסה את המדינות הידועות כקומוניסטיות, של מזרח אירופה.
13. וילצינסקי עצמו מזכיר 4: "המודל הביורוקראטי הממורכז", "המודל הפלאנומטרי צנטרליסטי", "דה-צנטרליזציה סלקטיבית" ו"השוק המשלים". שם, עמ' 23.
14. ב. צ'יקוש-נודג', מדיניות כלכלית סוציאליסטית (ניו יורק, 1973), עמ' 99.
פרופ' זוהר בן-אשר קיבל את השכלתו האקדמית בתל-אביב (פילוסופיה סינית), שיקגו (מדע המדינה וניהול ציבורי) ולונדון (מדיניות וכלכלה, משפט). זוהר לימד במוסדות אקדמיים רבים בארץ ובחו"ל ושימש כיועץ בתחומים של אסטרטגיה וניהול וכן בקידום וניהול פרוייקטים של מו"פ במסגרת תכניות המסגרת של האיחוד האירופי. בתכניות אלה זוהר משמש גם כשופט והוא מסייע לארגונים בהכנת הצעות לפרוייקטים וכן בגיוס שותפים לפרוייקטים אלה.בנוסף, זוהר עוסק זה שנים רבות בסין והוא מייעץ לארגונים וחברות החפצים לפעול בסין.
